החלטה בתיק בש"פ 3453/11

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) במ"ת 40302-02-11 שניתנה ביום 17.4.2011, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להורות על מעצרו של העורר לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזאת עד למתן החלטה בעתירה להכריז על העורר בר הסגרה.

רקע עובדתי

1.       לפי העובדות המצוינות בבקשת ההסגרה שהגישה ממשלת ארצות הברית עולה כי ביום 20.2.1998 בשעה 2:15 לפנות בוקר נהג העורר ברכבו ממסעדה בפאלם-ביץ', פלורידה לכיוון ביתו. העורר פגע ברכבו של מר דונלד קאנטוול וכתוצאה מהפגיעה התהפך הרכב ומר קאנטוול, שלא היה חגור, מצא את מותו. עד ראיה שהיה במקום הבחין בעורר יוצא מרכבו, סוגר את מכסה המנוע, ועוזב את המקום מבלי להגיש עזרה למנוח. כן נצפה העורר מנסה להסתיר את רכבו בשיחים בקרבת מקום. עד הראיה הזעיק את המשטרה וזו עצרה את העורר. לאחר שנעצר, נלקח העורר לתחנת משטרה ושם עבר בדיקות שכרות בהן נכשל.

2.       ביום 20.3.1998 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט של מחוז פאלם-ביץ', פלורידה, וביום 20.11.1998 הורשע העורר בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, הריגה והפקרה לאחר פגיעה, שהינה עבירה מדרגה ראשונה. ביום 18.2.1999 גזר בית המשפט על העורר עונש של 19 שנים מאסר בפועל.

העורר ערער על פסק הדין לבית המשפט לערעורים של המחוז הרביעי, ובינתיים, שוחרר בערבות של 50,000$. ביום 26.5.2000 נדחה הערעור ותיקו של העורר הוחזר לבית המשפט של מחוז פאלם-ביץ' לצורך ריצוי העונש. ביום 16.6.2000, המועד שנקבע להתייצבות העורר לריצוי העונש, לא התייצב העורר, וגם לאחר שהוצאו צווי מעצר כנגדו, לא התייצב העורר.

3.          העורר נמלט לישראל ונכנס אליה ביום 18.6.2000 בזהות בדויה, תוך שימוש בדרכון מזויף על שם ג'ייסון אדם ויין. העורר אותר בישראל על ידי סוכן FBI לאחר מאמצי חיפוש ארוכים שנמשכו שנים רבות. ביום 7.2.2011 הגיע מכתב מהרשויות בארצות הברית המתאר את הימלטות העורר תוך הפרת תנאי השחרור שהוטלו עליו, לרבות הסרת האזיק האלקטרוני שהוצמד לו.

4.       ביום 21.2.2011 נעצר העורר לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, הוגשה עתירה להכרזתו כבר-הסגרה ובד בבד הוגשה גם בקשה לעצרו עד למתן החלטה בעתירה.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

5.       בבקשת המעצר טענה המשיבה כי המעשים בהם הורשע העורר בארצות הברית הנם חמורים ביותר, והוא צפוי לרצות עונש מאסר משמעותי. עוד טענה המשיבה כי השיקולים המנחים במעצר לפי חוק ההסגרה שונים מהשיקולים הרגילים, וההלכה המנחה מורה כי יש להביא בהקשר זה בכלל חשבון גם את התחייבותה של מדינת ישראל להעביר את העורר לארצות הברית כשהוא נתון במשמורת. כן, טענה המשיבה, כי שחרור ממעצר של מבוקש הסגרה נעשה אך במקרים חריגים בהם אין שמץ של חשש כי המבוקש יימלט, וברי כי המקרה שבנדון אינו נכנס לגדר אותם מקרים נוכח ניסיון העבר של העורר בהימלטות מפני אימת הדין.

6.       לטענת העורר אין מחלוקת שהוא הורשע בארצות הברית, אולם לצורך שחרורו בערבות, יש לראותו, לפי סעיף 22 לחוק ההסגרה, כמי שטרם הוגש נגדו כתב אישום. עוד טען העורר כי בבקשת ההסגרה נפלו פגמים משלא צורפו אליה מלוא המסמכים, ועל כן אין בידו לדעת האם יש לו טענות כנגד ההרשעה. העורר הוסיף וטען כי במכתב שנשלח מארצות הברית נכתב כי יש כוונה להעמידו לדין גם בגין עבירות אחרות מאלה הרשומות בבקשת ההסגרה, דבר שנוגד את חוק ההסגרה ואת האמנה עליה חתומה ישראל, וכן העלה טענות הנוגעות לכשרות ההליך בארצות הברית.

7.       העורר אף טען כי פסקי הדין שעליהם הסתמכה המשיבה משקפים אך זרם אחד בפסיקה, בעוד שקיימת גישה נוספת לפיה הכלל הוא שחרור והחריג הוא מעצר עד לתום הליכי ההסגרה. העורר מציין כי העבירה בעניינו נעשתה לפני 13 שנה וכי בזמן שעבר מאז למד מקצוע, עבד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו, ומשפחתו חשובה לו, כך שבעניינו אין מדובר באדם נטול רסן. 

8.       העורר ביקש לדחות את הבקשה ולהורות על שחרורו למעצר בית בפיקוח מלא של אשתו, ולהבטחת התנאים הציע להפקיד ערובה של 100,000 ש"ח, להמציא ערבויות צד ג', להפקיד את דרכונו ודרכון אשתו, להטיל עיקול על בית המשפחה ועל דירה נוספת הנמצאת בבעלות המשפחה, להתחייב באיזוק אלקטרוני, להתייצב בכל יום בתחנת משטרה ולעכב את יציאתו ויציאת אשתו מן הארץ. לגישת העורר הערבויות הגבוהות שהוא מציע להעמיד מקהות את חשש ההימלטות האינהרנטי עליו מצביעה המשיבה. כן ביקש העורר כי יערך תסקיר בעניינו.

החלטת בית המשפט המחוזי

9.       בית המשפט המחוזי קבע כי העורר אכן שינה את אורחות חייו, אולם יש להעמיד את מצבו הנוכחי, כשהוא נשוי וחובק שתי בנות, אל מול המסוכנות וחשש ההימלטות, אשר בעניינו אינו חשש של מה בכך נוכח ההימלטות הנועזת והמורכבת, שעה שהיה נתון באיזוק אלקטרוני. 

10.    עוד קבע בית המשפט המחוזי כי האפשרות הקיימת בדבר הכרזה על העורר כבר- הסגרה מגבירה את החשש להימלטותו מפני אימת הדין, וחשש זה מתעצם עוד יותר נוכח חומרת העונש התלוי ועומד נגדו בארצות הברית ונוכח עבירות השימוש בדרכון מזויף והתחזות שיתכן כי ביצע בארצות הברית לצורך הימלטותו.

11.    נוכח מעשי העורר המלמדים על נחישותו להימלט מן הדין, כאשר אף איזוק אלקטרוני לא עמד בדרכו, מצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על חלופת  מעצר בעניינו ולכן התייתר הצורך בעריכת תסקיר מעצר. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום הליכי ההסגרה.

       מכאן הערר שלפני. 

טענות העורר

12.    העורר טוען - באמצעות באי כוחו, עו"ד אריאל הרמן ועו"ד אריק בוקטמן - כי שגה בית המשפט המחוזי משהחליט לעצור את העורר על אף שבקשת ההסגרה אינה ממלאת את התנאים המתחייבים על פי אמנת ההסגרה הדו-צדדית בין מדינת ישראל לארצות הברית. לטענת העורר, לפי פיסקה 2(ג) לסעיף VI לפרוטוקול בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות הברית, הבקשה צריכה הייתה לכלול פירוט של כל מגבלת זמן בנוגע לאכיפת העונש. לטענת העורר, בבקשה להסגרתו עובדות אלה חשובות במיוחד נוכח חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה ומעת שהורשע, ומשלא כלולה כל התייחסות לעניין זה בבקשה להסגרתו, לא ניתן להכריז עליו בר-הסגרה. לטענת העורר, רק בשל טעם זה היה מקום לדחות את בקשת המעצר.